תמיד חשבתי שהשילוב של דרמה טובה ומוזיקה מהפנטת הוא שילוב מנצח. בסרט "בבל" זה מומחש באופן חריג ביותר. לא זכורות לי הרבה פעמים בעשור האחרון שבהם יצאתי מהקולנוע כל כך מרוגשת וחסרת מנוחה. אני זוכרת שבחוץ ירד גשם זלעפות ואני נבלעת אל תוך מבוך של התרחשויות כל כך אותנטיות ומסמרות שיער, נעלמת בתוך הדמויות, התרבויות והמוזיקה.. כשההתרחשות ביפן הכי ריתקה אותי, הרגשתי שהנערה החרשת היא בעצם "כולנו" והייתה לי רגישות מיוחדת אליה לאורך כל הסרט, וכאשר הוא הסתיים איתה אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שבכיתי ככה בסרט. הייתי חנוקה וחסרת מילים. נדהמת מהיצירה הגאונית, יצירת המופת של אניארייטו הבמאי וגוסטבו סנטאוללה המלחין הדגול, שעשה הרבה סרטים טובים למעולים וזכורים. הרגשתי שהוא דיבר על החיים של כולנו, עם כל הכוונות הטובות שיהיו לך בחיים אתה מסתבך ונקלע למקומות אבודים שהדרך חזרה מהם היא תמיד משאירה חותם עמוק. הסרט הוא חוויה קולנועית בלבד ואין לראותו בדי וי די או בטלוויזיה.
